נאן אפונה

נאן מינוס שני ביסים שלא הצלחתי להתאפק מלקחת לפני הצילום.

אתמול קראתי במדור האוכל של וואינט מתכונים של ארז קומורובסקי ל"לחמי מחבת" וישר נזכרתי בנאן הודי.

אני לא מאלו שדקה אחרי הבקו"ם עלו על מטוס למומבאי וחזרו אחרי שנה עם ראסטות ולונגי ושם בסנסקריט, אבל זה לא מפריע לי למות על אוכל הודי. כצמחונית, אני לא צריכה ראסטות כדי להתענג על מגש טאלי, ותמיד יש לי גראם מסאלה בבית. לפעמים אני אפילו מכינה אותו במו המכתש והעלי שלי.

למרות שאני פולניה-בת-פולניה, אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא לא רגל קרושה אלא דווקא נאן (מעין פיתה הודית) שמנוני ומתפצח, ממולא אפונה ותפוחי אדמה, שאכלתי בדוכן פאסט-פוד הודי מבית רינה פושקרנה ששכן אי-אז באייטיז בפסאז' הלונדון מיניסטורס.

לחמי המחבת של ארז עשו לי חשק מטורף לנאן כזה, ומכיוון שהדוכן בלונדון מיניסטורס כבר לא קיים (וגם המסעדות של פושקרנה, אפעס, לא בשיאן) נאלצתי להכין לי. אז הכנתי, מינוס תפוחי אדמה ותועפות הגהי (חמאה מומסת) שהודים אותנטיים ממני נוהגים למרוח על הנאן שלהם.

המתכון אולי נראה מורכב וארוך מהרגיל כאן (ככה זה עם ההודים), אבל ההכנה הרבה יותר פשוטה ממה שנראה. אפשר לאפות בתנור, אבל מומלץ לקלות במחבת לוהטת.

מחבת הברזל היצוק הזעירה שמצאתי בבית לא מזמן שוב מוכיחה את עצמה כנכס שלא יסולא בפז:)

לשני נאנים:

½ כפית שמרים

½ כפית סוכר

1/3 כוס מים חמימים

1 כוס קמח (יוצא מעולה מקמח כוסמין מלא)

¼ כפית אבקת אפיה (כן, גם שמרים וגם אבקת אפיה)

½ כפית מלח

1 כף יוגורט

1 כף שמן זית

למילוי:

½ כוס אפונה (קפואה מושרית במים רותחים לכמה דקות. אין צורך לבשל)

1 שן שום

כמה עלי נענע

½ כפית מחית קארי או תבלין קארי

מלח, פלפל, וצ'ילי גרוס לאוהבי החריף

הכנה:

1. ממיסים את השמרים עם הסוכר וכף מהמים.
2. מערבבים קמח, מלח, אבקת אפיה.
3. מוסיפים את תערובת הקמח לשמרים, מוסיפים כף יוגורט וכף שמן ואת המים בהדרגה, תוך כדי ערבוב, עד שהבצק מתחיל להתגבש בגושים ולא נותר קמח יבש.
4. לשים מעט עד שנוצר כדור לא דביק. מחלקים לשני כדורים ומניחים בצד, להתפחה של שעה.
5. מכינים את המילוי: מסננים את האפונה ממי ההשריה, מוסיפים את כל שאר החומרים ומרסקים למחית גסה. אני עשיתי את זה עם מכתש בקערה קטנה.
6. מחממים מחבת כבדה עד שתלהט. אין צורך לשמן.
7. לאחר שהבצק תפח, מרדדים כל כדור לעיגול (בקוטר 20 סנטימטר בערך) על משטח מקומח, מניחים במרכזו חצי מכמות המילוי וסוגרים את שולי הבצק מעל המילוי.
8. את הכדור שנוצר מרדדים שוב לכדי פיתה שטוחה, מניחים על המחבת הלוהטת וקולים כ-3 דקות על כל צד.

צ'נקי מנקי!

כרגיל, התמונה לא שלי, היא מ"כרוב באהבה"(?), אבל נראית הכי קרוב למה שיצא לי. המתכון, לעומת זאת, הוא כן שלי.

היו ימים שבהם אכלתי בן אנד ג'ריס. הייתי מתיישבת עם פיינט מול הטלוויזיה (בימים שבהם עוד היתה לי טלוויזיה) ורק "מיישרת". רק שתיים-שלוש-עשר כפיות. רק כדי ליישר את המפלס. איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי לפתע מגרדת את תחתית הקרטון ולא מבינה איך זה קרה. כולה יישרתי, מה. לא יכול להיות שנגמר. מצד שני, היו ימים בהם ישבתי במשרד והתפתלתי במשך שעות כדי למצוא תנוחה שבה הג'ינס לא יחסמו לי לגמרי את מעבר החמצן למוח. אנלויודעת, יכול להיות שהיה קשר בין המקרים.

היום אני כבר לא מסוגלת לאכול גלידות שמנת כבדות, אבל עדיין יש לי רגשות חיבה חמימים לצ'נקי מנקי של בן אנד ג'ריס, בטעם בננה עם חתיכות שוקולד ואגוזים.

אולי שמתם לב שקצת חם שם בחוץ, וגלידות אינן מותרות אלא אמצעי הישרדות בסיסי.

בננות קפואות הן חומר גלם נהדר לגלידות. אנשים טובים ובריאותניים ממני פשוט מרסקים אותן בבלנדר בלי תוספות, או עם פירות אחרים, ומקבלים מחית נחמדה במרקם של גלידה, אבל אני עדיין מעדיפה את הגלידות שלי עשירות בטעם, ועם "חתיכות".

הצ'נקי מנקי שלי

קשה לי להעריך כמות מנות, היא תלויה לגמרי בקיבולת שלכם למתוקים. מהכמויות שלי מתקבל 2/3 מיכל של חצי ליטר:

2 בננות, פרוסות וקפואות

1 כפית קפה מגורען

½ כפית תמצית וניל

1/3 כוס סירופ מייפל אמיתי (כן, זה פאקינג  יקר. ספרו לי על זה. אפשר גם סתם סוכר,  עדיף מהסירופים הסינתטיים בבקבוק לחיץ הנפוצים בסופר, אבל פחות משליש כוס, כי סירופ מייפל אמיתי לא כזה מתוק)

1/3 כוס חלב סויה (או סתם חלב, או מים)

1 כף חמאת בוטנים טבעית, ללא תוספות (כזו שברשימת הרכיבים שלה כתוב "בוטנים". וזהו.) אפשר גם יותר. השומן מונע מהתערובת לקפוא לכדי גוש קרח, אני סתם מתקמצנת על שומן.

2 קוביות שוקולד מריר, קצוצות

1 חופן אגוזי פקאן, קצוצים

מבלנדרים את כל החומרים פרט לשוקולד והאגוזים הקצוצים.

מוסיפים אותם למחית שהתקבלה.

מקפיאים.

עכשיו מגיע טיפ: אם אין לכם מכונת גלידה (נכון שאין לכם?) ההוראות הסטנדרטיות להכנת גלידה ביתית מבקשות מכם לערבב את התערובת כל כמה זמן עד שהיא מגיעה למרקם הנכון, או להקפיא בקוביות או בשכבה דקה ואז לבלנדר. ואז צריך לאכול מיד.

אני לא ניחנתי בסבלנות (או בזמן) שההוראות האלה דורשות, וגם לא בא לי להתחייב "להגיש מיד".

אז אני מכינה ומכניסה לפריזר, שם התערובת יכולה להישאר לנצח (או לפחות איזה יומיים שלושה? לא יודעת, זה בערך הזמן שהיא שורדת אצלי). ואז, בבוקר היום שאני יודעת שיבוא לי גלידה (יום שישי!) אני מוציאה אותה מהפריזר ומכניסה לתא הכי קר במקרר (ואם במקרר הפושט שלי יש כזה, לכם בטח יש) ותוך כמה שעות הגלידה מגיעה בדיוק, אבל בדיוק(!) למרקם הגלידתי הנכון ונשארת כך במשך שעות. עד שיבוא לי לאכול אותה.

אז הטיפ הזה מצריך קצת תכנון מראש, אבל איזו גלידה ביתית לא?

והערה: בבננות, למרות מתיקותן הבסיסית (כימית-ווייז), יש חמצמצות מסוימת. בתור מי שלא אוכלת בננות בתצורתן הטבעית והמושית-מדי-עבורי התפלאתי לגלות את זה בפעם הראשונה שהכנתי גלידה מבננות. אבל גלידה מבננות קפואות זה נפלא והתרגלתי מאז. מי שמנסה בפעם הראשונה, שיקח בחשבון.

מוס שוקולד (טופו, אבל ששש, אף אחד לא צריך לדעת)

הבוקר גיליתי בחנוטבע הקבועה שלי טופו משי (Silken tofu). יאיי!

בואו נדבר רגע על טופו. כולם, כולל אלו שעושים איייכס מבלי שהם טעמו בחיים, יודעים מה זה טופו. אבל הרבה פחות אנשים, כולל אלו שכן אוהבים טופו, כולל המוכרת הותיקה בחנוטבע שלי, יודעים שבעולם הגדול טופו מיוצר ב-3 דרגות קשיות – קשה, רך ומשי.

הטופו שכולם מכירים הוא הקשה, שכיום נמצא בכל סופר. הטופו הרך נפוץ פחות, אבל אפשר למצוא אותו בחנויות טבע ובינינו – אין הבדל גדול בינו לבין הטופו הקשה בתבשילים. עניין של מרקם.

אבל טופו משי, הרך ביותר והנדיר ביותר, הוא מתנת הצמחונים/טבעונים/רוא פודיסטים לעולם הקינוחים, ובקינוחים אני מתכוונת למוסים וקרמים. פשוט כי כשמערבלים אותו עם קצת נוזלים הוא יוצא חלק, שמנתי וקרמי לחלוטין, שלא כמו שני הסוגים האחרים שתמיד נשארים טיפה גרגריים.

אני לא יודעת למה כל כך קשה להשיג טופו משי. כנראה עניין של מודעות וביקוש (ופה אני תורמת את שני הסנט שלי – דרשו טופו משי מחנות הטבע שלכם!) אם אתם תל אביבים או סתם מזדמנים לשוק הכרמל, בחנות מזרח-מערב ברחוב הראשי של השוק בדרך כלל יש ניתן למצוא. אבל אני רוצה בסופר!

אז אם השגתם טופו משי, לא תכינו מוס שוקולד מעולה בשתי דקות? (עם טיפ שערורייתי להמסה מהירה של שוקולד על הדרך)

 התמונה מכאן. לא יפה להעליב את המוס הנפלא הזה עם צילום שלי.

כל מה שצריך למוס שוקולד בסיסי (אני תמיד מעודדת התפרעויות בתיבול ותוספות, כמו קפה, צ'ילי, ליקרים, וואטאבר):

200 גר' שוקולד מריר איכותי (60% ומעלה)

2 כפות קקאו

1 כפית תמצית וניל

חבילה טופו משי (כ-300 גרם) – אל תנסו עם טופו רגיל, כמו איזה מפגרת שאני מכירה. חבל על הכסף.

¼ כוס חלב סויה, שקדים, שעורה – או סתם מים. אבל עדיף חלב. (ויש המשתמשים במיצי פירות. אני לא מתה על השילוב)

מעט מים רותחים

* תוספת ממתיק לפי הצורך - סוכר, מייפל, דבש, אגבה - אני שמתי בערך שליש כוס ויצא הרבה יותר מריר ממתוק, כי כך אני אוהבת.

1. חותכים את הטופו לקוביות קטנות ומערבלים עם החלב לקרם חלק.
2. חותכים את השוקולד לחתיכות קטנטנות (ממש לשבבים, לא הקוביות של החפיסה), מניחים בקערה עם הקקאו והוניל. מוסיפים מעט מים רותחים (כמה מעט? נגיד 2-3 כפות. תוסיפו לפי הצורך, אבל כמה שפחות) ומערבבים במרץ. השוקולד והקקאו יימסו בקלות ובמהרה לקרם חלק, בלי באן-מארי או מכונת הרנטגן הזאת, איך קוראים לה, מיקרו?)
3. מוסיפים את קרם הטופו לקרם השוקולד ומערבלים למוס חלק. מצננים לכמה שעות לפני הבליסה הגשה.

(אגב, נסו לגגל "מוס טופו". רק אצלי המוזילה נותן תוצאות רק ל"מוס טונה"?)

לחם בנוהל מקוצר

כשפתחתי את הבלוג הקטן הזה (שכשמו כן הוא) התכוונתי להעלות בו בעיקר בישולים שהמצאתי – וזה קורה לי לא מעט כי אני לא מסוגלת לבשל "מהספר" וחייבת לאלתר – או לפחות כאלה שהכנסתי בהם שינוי משמעותי. כי אף אחד לא צריך עוד בלוג שממחזר מתכונים שגרתיים, ואלוהים יודעת שהרשת מלאה בהם.

הפעם אני חורגת ונותנת מתכון לא שלי, ככתבו וכלשונו, פשוט כי הוא גאוני לגמרי ונתקלתי בו רק במקום אחד, חבוי ונבלע בין שני מתכונים שגרתיים יותר, ולדעתי הוא צריך להיות להיט ויראלי לפחות כמו האבא המסובך הרבה יותר שלו – הלחם ללא לישה המפורסם, שנדמה לי שמקורו אצל מארק ביטמן המעולה מהניו יורק טיימס.

אז לחם ללא לישה. איזה חובב אפייה לא מכיר את הסיפור הזה של לערבב קמח, שמרים ומים לכדי עיסה גושישית, לחכות יום וחצי, ואז לאפות בסיר חרס או קדרה עם מכסה הרמטי. מקסים.

אפיתי אי אלו לחמים בחיי, רגילים וללא-לישה. את הרגילים יש ללוש עד פריקת-כתף, ואת הללא-לישה צריך לתכנן יום מראש ואף לחפש בכל העיר סיר עם מכסה שאפשר להכניס לתנור – או טוסטר אובן במקרה שלי. ולזה אני קוראת אליה וקוצבה.

אז הלחם הזה שאני מלנקקת פה, הוא גם ללא לישה, גם לוקח בערך שעתיים וחצי מרגע ערבוב החומרים ועד פריסת הפרוסה המענגת הראשונה, וגם לא דורש שום כלי מיוחד. מה עוד אפשר לבקש?

כמה הערות קטנות לפני התכלס:

1. במקור מדובר ב"לחם גרעינים". הגרעינים הם רק תוספת אופציונלית וממש לא חובה. אני הכנתי בלי. אפשר גם בלי הציפוי.
2. במתכון המקורי משתמשים ב-3.5 כוסות קמח. בפעם הראשונה הכנתי אותו כך ונאלצתי להוסיף מים ליצירת בצק נוח. בשאר הפעמים שמתי רק 3 כוסות קמח ולא הצטרכתי להוסיף כלום. ותמיד עדיף להוסיף קמח ממים.
3. הלחם המוצלח ביותר יצא לי משילוב של 1 כוס קמח לחם ו-2 כוסות קמח כוסמין מלא.
4. כלל אצבע לאפיית לחם, בעיקר בטוסטר אובן מצ'וקמק כשלי, הוא לחמם את התנור היטב כשבתוכו תבנית עם מעט מים רותחים לפני שהלחם נכנס אליו, כדי ליצור סביבה רוויית אדים. האדים הם אלה שאחראים לקראסט מתפצפץ מקצועני.
5. בכל הפעמים שהכנתי את הלחם הזה (שלוש) נאלצתי ללוש מעט – טיפה, אולי דקה – כדי לאחד את החומרים לבצק, אבל אולי זה בגלל השינוי בהרכב הקמחים. וגם בתום שעת ההתפחה המצוינת במתכון, חבטתי קלות בבצק, עיצבתי לכיכר והנחתי להתפחה קצרה נוספת בזמן חימום התנור – הרגל ישן מלחמים רגילים. אולי לא חייבים, אבל היי, יצא לי לחם מעולה.

לחם גרעינים ללא לישה של אורלי פלאי-ברונשטיין:

לכיכר קטנה:
250  גרם (13/4 כוסות) קמח לבן
250  גרם (13/4 כוסות) קמח מלא
2  כפיות מלח
2  כפות גרעיני דלעת
2  כפות גרעיני חמנייה
2  כפות זרעי פשתן
 1 כף שמרים יבשים (כמות השמרים הגדולה היא שנותנת את התפיחה המהירה)
 1 כוס מים חמים + 2 כפות גדושות דבש

לציפוי:
חלב
זרעים או גרעינים

אופן ההכנה:
1.  ממיסים את הדבש במים.

2.  מוסיפים עוד 1/3 כוס מים פושרים, מערבבים ומוסיפים את השמרים. מניחים לתסיסה כרבע שעה.

 3.מערבבים שני סוגי קמח, מלח וגרעינים בקערה גדולה.

4.  יוצקים עליהם את תערובת השמרים ומערבבים בכף לקבלת בצק אחיד.

 5. מניחים לבצק לתפוח כשעה או עד שהבצק מכפיל את נפחו.

 6. מחממים תנור ל-200 מעלות ובינתיים מורחים בחלב ומצפים בזרעים/ גרעינים.

7.  אופים 40 דקות עד שהכיכר שחומה ומהתחתית נשמע קול חלול כשטופחים עליה. חשוב לא לפרוס לפני שהכיכר קרה.

צילום: נמרוד סונדרס

מן מאפה שאריות גבינה שכזה

אז נניח שהגעתם הביתה מהעבודה מורעבים וכל מה שיש במקרר זה חצי גביע גבינה לבנה (עוד משבועות), שליש גביע יוגורט (שנשאר אלוהים-יודע-ממה. מי משאיר שליש גביע?) וביצה אחת מסכנה שימיה הטובים מאחוריה. מה הייתם עושים?

אני יודעת מה הייתם עושים. משליכים הכל לפח, מקללים את עצמכם חרישית על כך שלא חשבתם על זה בדרך הביתה וקופצים לסופר. או מזמינים איזו פיצה.

אלא אם כן אתם עצלנים, חסכנים (אוקיי, קמצנים) ואופטימיים כמוני, ויש לכם אי אלו מוצרי מזווה כגון קמח, אבקת אפייה ותבלינים – ובמקרה הזה אתם פשוט מערבבים את שארית הגבינה עם שארית היוגורט והביצה המסכנה, מתבלים ומוסיפים קמח ואבקת אפיה – ואז מגלים שגם אין לכם שום גביעי מאפינס חד-פעמיים כמו שדמיינתם שיש לכם, וכמות הבלילה קטנה בשביל תבנית רגילה - מקללים, הופכים את כל הארון ומוצאים מחבתונת ברזל זעירה לשקשוקה שפעם קיבלתם במתנה. מצוין. מחבתונת ברזל זה בדיוק מה שאתם צריכים כדי להפוך את התערובת המשונה הזאת לארוחת ערב לא רעה בכלל.

צריכה לזכור להשאיר שוב שאריות גינה ויוגורט כדי להכין את זה שוב.

מבוסס באופן חופשי על המתכון המאד-מוצלח הזה למאפינס גבינה, שמומלץ לנסות גם במתכונתו המקורית, אם אתם מאלו שזוכרים לעשות קניות בזמן. אבל אם לא, תנסו את זה:

½ גביע גבינה לבנה (אצלי זה 3%)

1/3 גביע יוגורט (1.5%)

1 ביצה

1 כף שמן זית

מלח ופלפל

¾ כוס קמח (במקרה שלי, חצי כוס קמח כוסמין ורבע כוס קמח תירס. עוד שאריות)

½ כפית אבקת אפיה

1. מחממים תנור ל-200 מעלות.
2. מערבבים את הגבינה עם היוגורט, הביצה, השמן והתיבול.
3. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה ומערבבים מעט ככל האפשר, רק עד שהתערובת מתאחדת (לפי עיקרון המאפינס הקדוש הגורס שערבוב נמרץ מדי ייצור מאפה כבד ולא כיפי)
4. (בשלב הזה ערבבתי פנימה גם קוביות זעירות מ-3 עגבניות מיובשות, שן שום קצוצה ומעט אורגנו, רק כי זה מה שהיה. אופציות התיבול הן אינסופיות. אפשר גם מתוק, בהוספת סוכר לפי הטעם, קינמון, וניל, צימוקים, גרידת לימון ומה לא)
5. משמנים מעט את התבנית – כאמור, מחבתונת ברזל בקוטר כ-15 ס"מ במקרה שלי, או 3-4 תבניות מאפינס גדולים (אני מנחשת שזו הכמות), יוצקים את התערובת ואופים כ-20 דקות עד שפני המאפה שחומים ויפים וסכין (או קיסם, למי שיש לו דברים כאלו) יוצא נקי.

דברים טובים של סופשבוע

על מנת לשמור על יחסי כוחות מאוזנים עם ההיקפים שלי, בימי חול קיציים אני מתקיימת על פריכיות אורז עם גבינה לבנה וירקות, פחות או יותר. זה קצת מבאס, אבל יעיל.

ואז מגיע סוף השבוע ואני מתפרעת. לפעמים קצת הרבה יותר מדי, כמו היום.

אני לא יודעת אם מישהו קורא כאן (גלעד?) – כמי שמעולם לא הצליחה לחזור על מתכון פעמיים מרוב אילתורים וחיפופים, הבלוג הזה מיועד בעיקר להזכיר לעצמי איך הכנתי דברים שיצאו טעימים – הפוסט הזה יהיה הזדמנות טובה לבדוק את הנושא, כי אני לא הולכת לתת כאן מתכונים מסודרים אלא רק לספר מה הכנתי, ואם מישהו רוצה מתכון – שיבקש. אני אשמח. אם אני אזכור.

אז מה היה לנו:

סלט "קופסאות" מקסיקני - קופסת שימורי שעועית אדומה (במי מלח בלבד), קופסת תירס (שווה לחפש את אלו ללא תוספת סוכר. רק אלוהים יודעת למה בכלל מכניסים סוכר לשימורי תירס), קוביות טנטנות של פלפל אדום, פלפל צהוב ובצל סגול, כוסברה, אורגנו, הרבה לימון (כולל קוביות קליפה קטנות) ומעט שמן זית. בדיעבד הייתי מוסיפה גם איזו עגבניה יפה, אבל שכחתי לקנות.

קלצונה חצילים – מבצק פיצה קליל ללא שמרים, המבוסס על גבינה לבנה, שלוקח דקה להכין, במילוי חצילים שרופים על האש ובולגרית 5%.

 קלצונות יוצאות מהתנור. יאם.

קציצות עדשים ירוקות עם פטריות ובצל קלויים – קליית הפטריות והבצל בתנור, זה השוס.

תמרים ממולאים במרציפן ביתי – על בסיס דבש, ללא סוכר, ו"כדורי שוקולד" מאגוזי לוז, דבש, קקאו ו-וויסקי מצופים שוקולד -  באלה אני גאה במיוחד. זו וריאציה על מתכון המרציפן. הכי פינוק.

כל כך הרבה אוכל.

כל כך מעט מקום בבטן!

פלאפלים!

קציצות מקטניות זה פשוט טעים, ואף מילה על בריא. 

 

התמונה נלקחה מ http://www.jerusalemrestaurant.com/JERUSALEMRest2/Falafel.html

בין אם זה מעדשים, שועיות או חומוס (ה-פלאפל), הרשת מלאה מתכונים שונים ומשונים לפלאפלים (כך אני קוראת לכל קציצת קטניות), ולא צריך אותי בשביל זה. אני לא פה בשביל לתת מתכון. אני פה בשביל לדבר על העקרונות לקציצת קטניות מוצלחת, פרי נסיוני הארוך בכדרור עיסות קטניות ואפייתן (אני אופה בתנור, לא מטגנת, אם כי טיגון, כמו טיגון, תמיד יניב תוצאה פריכה ושמנונית יותר, ומלאת רדיקלים חופשיים וכל השיט הזה. לשיקולכם.)

כמו שאמרתי, הרשת מלאה מתכונים שונים ומשונים. חלקם דורשים בישול מוקדם וחלקם לא. בחלקם יש ביצים ובאחרים לא. יש כאלה שמכילים מיני ירקות ויש בלי. תבחרו את מה שטעים לכם. כמו שאמרתי, אני פה בשביל העקרונות. והעקרונות הם כאלו:

1. אין שום צורך לבשל את הקטניות. מספיק להשרות במים. פלאפל לא עשוי מחומוס מבושל, והעיקרון הזה יפה לכל קציצת קטניות אחרת. משרים ללילה אם מדובר בחומוס או שעועית, וכמה שעות אם מדובר בעדשים.
2. עם זאת, חשוב לציין שניתן להכין קציצות מקטניות מבושלות. הן לא יהיו במרקם "פלאפלי" אלא יותר רכות ופירה-איות מבפנים, ובמקרה הזה כדאי להוסיף ביצה לייצוב התערובת באפייה או בטיגון.
3. קציצת קטניות מוצלחת מורכבת מהתערובת הבאה: כוס קטניות מושרות (לפני ההשריה), בצל בינוני, 2 שיני שום, חופן נדיב של עלי פטרוזיליה או כוסברה, 3-4 כפות של דגן סופח נוזלים (פירורי לחם יבשים או טריים, שיבולת שועל, נבט חיטה) ותבלינים (כמון ופפריקה הם הכי פלאפליים, אבל אין שום חוק שאוסר על אורגנו וטימין, למשל. או ג'ינג'ר, למון גראס ובצל ירוק לקציצה אסיאתית, או מחית קארי לקציצה הודית. תתפרעו).
4. אם מוסיפים ירקות מגוררים (כמו גזר, שמופיע בהרבה מתכונים) צריך להוסיף גם עוד קצת מהדגן שסופח נוזלים.
5. טוחנים את כל החומרים יחד לתערובת אחידה ונותנים לה לנוח כשעה במקרר, לגיבוש טעמים, ספיחת נוזלים, ואישיות נוחה לכדרור באופן כללי.
6. אם אתם מתכוונים לאפות ולא לטגן, חשוב להוסיף 1-2 כפות של שמן (או טחינה גולמית, או חמאת בוטנים, לפי התיבול) לתערובת, אחרת הקציצות תצאנה יבשות ומבאסות.
7. מי שמטגן, שיתחיל לחמם שמן במחבת. מי שאופה, שיחמם תנור ל-180 מעלות וירפד תבנית בנייר אפייה.
8. לאחר שהתערובת התייצבה במקרר, המטגנים יכולים להתחיל לכדרר ולזרוק לשמן. לאופים מומלץ לשמן קצת את הידיים לפני הכדרור, או לגלגל בציפוי פירורי לחם לשם הפריכות.
9. האפייה לוקחת כחצי שעה. הטיגון הרבה פחות (עד שהצבע שחום ויפה, אני מניחה).
10. אפשר להגיש בפיתה עם סלט ורטבים וכל זה. אני פשוט טורפת אותן ישר מהתנור, חמות ופריכות.